פסק-דין בתיק ע"א 868/10

השופט נ' הנדל:

1.        מונח לפנינו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתיק פר"ק 2419-07 (כב' סגנית הנשיאה ו' אלשייך), במסגרתה נקבע כי כספים לגביהם ניתן צו מימוש לזכות המערער בהוצאה לפועל, יוחזרו לקופת הנאמן.

רקע עובדתי

2.        בין המערער לעיריית טייבה - היא משיבה 2 (להלן: "העירייה") - התקיימו הליכים משפטיים, במסגרתם ניתן פסק דין לטובת המערער. האחרון פנה ללשכת ההוצאה לפועל על מנת לממש את פסק הדין. ביום 4.9.2007, במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, נתפסו על ידי המערער כספים בבנק דקסיה בע"מ (להלן: "הכספים"), לגביהם הוגשה בקשה לקבלת צו מימוש ביום 23.9.2007. באותו היום ניתן על ידי ראש ההוצאה לפועל בכפר סבא צו למימוש הכספים. בחלוף יום ממתן הצו, הגישה העירייה בקשה לביטול העיקול (להלן: "בקשת הביטול"), במסגרתו טענה שכספי בנק דקסיה כלל אינם ניתנים לעיקול, וזאת מכוח סעיף 10 לחוק הרשויות המקומיות (ייעוד כספי הקצבות למטרות חינוך), תש"ס-2000 (להלן: "חוק ההקצבות"). משהוגשה בקשת הביטול, הוציאה ראש ההוצאה לפועל מלפניה החלטות מספר, במסגרתן הורתה על "השהיית הליכי מימוש העיקול נשוא הבקשה" (להלן: "החלטת ההשהייה"). יוער כי על אף החלטת ההשהייה, העביר בנק דקסיה ביום 16.10.2007 את הכספים המעוקלים אשר לגביהם ניתן צו מימוש לתיק ההוצאה לפועל.

           ביום 26.11.2007, הודיע בא-כוח הנאמן (משיב 1, להלן: "הנאמן") על מתן צו הקפאת הליכים ומינוי נאמן לעירייה (להלן: "הצו"). ביום 31.3.2008, הגיש הנאמן ללשכת ההוצאה לפועל בקשה לביטול העיקול ולשחרור כספים לטובת הנאמן, וזאת בשל צו הקפאת ההליכים המורה על "ביטול העיקולים". ביום 1.7.2008 ניתנה החלטת ראש ההוצאה לפועל בכפר סבא, לפיה משעה שצו מימוש הכספים הושהה, לא ניתן לראות בהליך ההוצאה לפועל כהליך שהושלם. על כן הוחלט להעביר את הכספים לקופת הנאמן.

           על החלטה זו הגיש המערער ערעור לבית המשפט המחוזי במחוז מרכז. ואולם, נוכח היותה של העירייה תחת צו הקפאת הליכים, הורה בית המשפט המחוזי מרכז כי הצדדים יבקשו את אישורו של בית המשפט שעל הפירוק לצורך המשך הליכי הערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל. על כן, הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשה למתן הוראות, במסגרתה נתבקש בית המשפט להתיר למערער להמשיך בהליכי הערעור לפני בית המשפט המחוזי מרכז, או לחלופין להורות כי הכספים שייכים למערער ויש להעבירם לידיו.

החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו

3.        בפסק דינו הגדיר בית המשפט המחוזי את שאלת המחלוקת באופן הבא: "מהי נקודת הזמן אשר בה מושלם עיקול, והנכסים או הכספים נשוא העיקול הופכים לקניינו של הנושה, אף אם טרם הועברו אליו באורח פיזי". נקבע כי על אף ההלכות אותן מביא המערער לתמיכה בטענותיו - ואשר תידונה עוד להלן - המדובר היה במתווי הסדר שונים מאלה שבענייננו, וכי ניתן לראות באותן הלכות ככאלה הצועדות בתלם הפסיקה ומרחיבות את עליונות צו הקפאת ההליכים על העיקול. נטען כי אמנם ניתן בענייננו צו מימוש, אולם בטרם הועברו הכספים לידי המערער חזרה בה ראש ההוצאה לפועל וביטלה את הצו, ולכן חזרה זכותו של המערער בכספים להיות זכות דיונית גרידא. נוכח האמור, נפסק כי למערער לא עמדה זכות קניין בכספים, אלא זכות דיונית בלבד, ומשכך בדין קבעה ראש ההוצאה לפועל כי יש להשיב את הכספים לקופת הנאמן. החלטה זו היא נשוא הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים

4.        לטענת המערער, ההלכות הנוהגות במקרים כגון דא, ובמיוחד החלטה אחרת שניתנה במסגרת תיק פשיטת הרגל של העירייה, קובעות כי משניתן במסגרת תיק הוצאה לפועל צו מימוש, הרי שצו הקפאת הליכים מאוחר בזמן אינו חל על כספים שנתפסו במסגרת צו המימוש. לפי קו זה, כספים שעוקלו ומומשו על ידי הזוכה בטרם מתן צו הקפאת ההליכים, אינם מהווים חלק ממסת הנכסים של קופת הנאמן. נטען כי טעה בית המשפט המחוזי משקבע שצו המימוש בוטל. לגישת המערער, ראש ההוצאה לפועל לא נקטה במונח ביטול, אלא רק "השהתה" את צו המימוש, שעודנו שריר, קיים וגובר על צו הקפאת ההליכים.

           הנאמן מצידו סומך ידיו על החלטת בית המשפט המחוזי. נטען כי משעה שצו המימוש הושהה, הרי שביצועו של ההליך בתיק ההוצאה לפועל לא הושלם, ואף לא נקבעה זכאותו של המערער בכספים שבתיק. זאת משום שכספים אלה הינם כספים המיועדים לצרכי חינוך, אשר לכתחילה לא ניתן לעקלם, לאור הוראות סעיף 10 לחוק ההקצבות. במצב זה, גובר צו הקפאת ההליכים על צו המימוש, ודין העיקולים שהוטלו על הכספים - ביטול. ההליך כולו מסור להחלטת בית המשפט שעל הפירוק, אשר צדק באשר שלל את אפשרות המשך ניהול ההליך בבית המשפט המחוזי מרכז. אף לדעת הכונס הרשמי יש לדחות את הערעור. נטען כי טעמי יעילות מחייבים ריכוז כל ההליכים לפני בית המשפט הדן בהליך חדלות הפירעון. הוסף כי צו המימוש עמד בתקפו ליום אחד בלבד טרם הושהה, וכי בעת מתן צו הקפאת ההליכים היה מדובר בהליך שהוקפא, ולא בהליך שהושלם. צוין כי עקרון השיוויון בין הנושים מחייב כי הכספים שבמחלוקת יועברו לקופת הנאמן ויחולקו בין שלל הנושים.

דיון    

5.        במוקד הערעור דנא ניצבות שתי שאלות אלה: הראשונה - האם מתן צו המימוש מהווה "השלמת הליך" אשר מחריג את הכספים מקופת הנאמן?; תשובה חיובית לשאלה זו מחייבת שאלה נוספת: האם בנסיבות התיק הספציפיות - השהיית צו המימוש - נסוגה זכותו של הזוכה מפני צו הקפאת ההליכים. אדון בשאלות אלה כסדרן.

האם הושלם ההליך?

           הפרק השלישי של חוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות") עניינו: פשרה או הסדר. תכליתו של הפרק - מתן אפשרות לחברה הנקלעת לקשיים להשתקם באמצעות הסדר נושים. הוראות אלה חלות בעניינן של עיריות מכח צו שר המשפטים שניתן בהתאם לסעיף 380 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (וראו גם סעיף 146א. לפקודת העיריות [נוסח חדש]). סעיף 350(ב) המצוי בפרק השלישי לחוק החברות, מורנו כיצד רשאי בית המשפט לנהוג בעת גיבוש תכנית להבראת החברה:

"350.(ב) בית המשפט שהוגשה לו בקשה לפשרה או להסדר... רשאי, אם שוכנע כי יהיה בכך כדי לסייע לגיבושה או לאישורה של תכנית שמטרתה להבריא את החברה, לתת צו ולפיו, במשך תקופה שלא תעלה על תשעה חודשים, לא ניתן יהיה להמשיך או לפתוח בשום הליך נגד החברה, אלא ברשות בית המשפט ובתנאים שיקבע..." (ההדגשה אינה במקור).

נמצאנו למדים אפוא, כי לצורך שיקום החברה והבראתה, ובענייננו - הבראת עירייה, רשאי בית המשפט ליצור עבורה "חומת מגן" מפני הליכים חדשים, ואף מפני הליכים אשר כבר מתנהלים נגדה. סעיף 350(ח) לחוק החברות קובע מהם אותם "הליכים" אשר לא ניתן יהא להמשיך בביצועם משעת מתן צו הקפאת ההליכים, אך מוסיף גם סייג:

""הליך" - לרבות הליך לפי חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, אך למעט הליך שביצועו הושלם ערב מתן הצו אף אם טרם הועברו הכספים שנתקבלו בשלו". (ההדגשה אינה במקור).

אכן, משעה שביצועו של הליך "הושלם", הוא אינו נתפס בצו הקפאת ההליכים, והזוכה רשאי לקבל את אשר זכה בו. לצורך מענה לשאלה הראשונה כאמור, יש לבחון האם עצם מתן צו המימוש, מבלי שהכספים הועברו בפועל לידיו של הזוכה, מהווה "הליך שביצועו הושלם" כלשון סעיף 350(ח) לחוק החברות.